תגידי, נכון שכשמגיעים אליכן כלבים וחתולים לטיפול, זה בעצם הבעלים שאשמים בזה?
נתחיל מהסוף.
התשובה היא: לא.
הנטייה בקרב הציבור הרחב ואפילו בקרב אנשי מקצוע, היא להגדיר בעלי חיים עם בעיות התנהגות כבריאים. כלומר – כל עוד בדיקות המעבדה שלהם תקינות ולא אובחנה אצלם מחלה גופנית שאפשר "לראות" (בעין, במיקרוסקופ, בסטטוסקופ, באמצעי ההדמיה וכו') – הם בריאים.
האמת היא שרוב בעלי החיים המגיעים לטיפול אצלינו הם חולים. חלקם אכן חולים במחלות גופניות שמקבלות ביטוי התנהגותי (ועל זה מאמר בנפרד), אבל רוב הכלבים והחתולים האלה חולים במחלות התנהגותיות (או כפי שמוגדר ברפואת בני האדם "מחלות נפש" או "מחלות פסיכיאטריות"). כלומר – בניגוד לחתולים וכלבים בריאים שמתנהגים באופן בעייתי, ההתנהגות של הפציינטים שלנו איננה נורמאלית – היא פתולוגית.
קיימים מספר הבדלים בין בעלי חיים חולים, לבין בעלי חיים בריאים עם בעיות התנהגות. שני ההבדלים החשובים הם:
בוחן מציאות לקוי
במצבים פתולוגיים, ישנם כלבים וחתולים המתייחסים אל גירויים ומצבים שונים בסביבתם כמאיימים, למרות שלא קיים כל איום כלפיהם. חלקם יוצאים החוצה מהבית "כמו לקרב" – דרוכים מכל רחש, כל אדם או כל כלב שעובר לידם, מוכנים להגיב מיד בבריחה או בתקיפה. אחרים מתייחסים כך אלינו, בני הבית שלהם, למרות שאין לנו כל כוונה לאיים עליהם או לפגוע בהם. התוצאה היא בילו חלק משמעותי מהיממה בהתנהגות "מיותרת", שאיננה מקדמת את בעל החיים לקראת פיתרון בעיות, ולמעשה מבזבזת אנרגיה רבה שלא לצורך. חתולים וכלבים אלה נראים מותשים חלק גדול מהיממה, כיון שהם מבלים זמן ואנרגיה רבים בהתמודדות עם איומים מדומיינים, שלא לצורך.
שליטה חלקית בהתנהגות
זה לא שהיא שובבה, רעה או נקמנית. היא פשוט נכנסת לפאניקה. אותה כלבה שהורסת לחלוטין את הבית בכל פעם שהיא נשארת לבד, ולא מצליחה להתרגל לכך שבני הבית חוזרים כל יום כמה שעות אחרי שהם עוזבים. היא מאבדת את עשתונותיה ומנסה בכל דרך אפשרית להיחלץ מהבית ולצאת – בין אם זה לשרוט את הדלת עד זוב דם, לפתוח חלון שנראה סגור הרמטית, או לפרוץ החוצה מהכלוב הנעול. במצבים של חרדה או פחד קיצוניים, בעל החיים נמצא – לתפיסתו – במצב הישרדות. במצב הישרדות הדחף היחיד הפועל הוא זה המכוון להיחלצות מהסיטואציה, וההיגיון אינו משחק כל תפקיד. מעבר לסף מסוים של פחד או חרדה – "אין עם מי לדבר" – בעל החיים אינו מסוגל להקשיב להוראות מאיתנו, ואינו מסוגל לשתף פעולה. מקרים כאלה אופייניים, בין השאר, לפוביות מרעשים, ולחרדת נטישה (חוסר יכולת להישאר לבד או להיפרד מדמות מטפלת עיקרית) בדרגה חמורה.
לעיתים קרובות לא ניתן לעזור לבעלי החיים הללו באמצעות טיפול התנהגותי וסביבתי בלבד. הם פשוט אינם מסוגלים לקבל את העזרה, כיון שהם נמצאים מעל לסף תגובה שאינו מאפשר להם ללמוד או אף לשמוע אותנו – או כיון שהם אינם מסוגלים לשלוט בכל תגובותיהם.
ההתערבות שמאפשרת לעזור לפציינטים אלה כרוכה בשילוב של טיפול תרופתי, עם הטיפול ההתנהגותי והסביבתי. מטרת ההתערבות התרופתית היא להפחית את התגובתיות והחרדה כדי לאפשר לבעל החיים לתקשר עם הסביבה באופן נורמאלי יותר (ובכך לאפשר לו ללמוד ולחוות את הסביבה בצורה תקינה יותר), או במקרים של חוסר שליטה – לשפר את השליטה העצמית כדי להצליח להגיב באופן תקין יותר לסביבה.
עוד על טיפול תרופתי – במאמר נפרד, בקרוב.
