בעשור האחרון נראים בישראל יותר ויותר כלבים המכונים בשם הלא-כל-כך זוהר "כנעני-עמותות". כלבים רבים מ"גזע" זה מגיעים מאזור הנגב. חלקם בעלי מראה אופייני (משקל גוף בין 20-30 ק"ג בבגרותם, פרווה קצרה לבנה עם כתמים, אוזניים זקופות וזנב מקורזל); אבל רבים אחרים בעלי מראה שונה זוכים גם הם בתואר "כנעני עמותות". מאפיין אחד בולט של הכלבים האלה, המתבטא בעיקר בגיל ההתבגרות ובבגרותם, הוא היותם כלבים רגישים. הם מגיבים בעוצמה מוגברת לגירויים סביבתיים שגרתיים לגמרי (אנשים, כלבים, כלי רכב, חתולים, רעשים שונים ותנועות/ מראות שונים) באופן מוחצן כגון נביחות, תקיפות והתפרצויות, או בהימנעות – ובאופן כללי מתקשים להסתגל אל גירויים אלה.
ממה זה נובע?
ישנן כמה סיבות אפשריות לרגישות המוגברת.
חלקם נולד בסביבה לא עירונית. הם בילו את השבועות הראשונים לחייהם בסביבה זו (לעתים ללא מגע עם בני אדם) ולא נחשפו לגירויים השגרתיים של סביבה עירונית שאליה יעברו לאחר אימוץ. השבועות הרגישים ביותר לסוציאליזציה וחשיפה לסביבה "התבזבזו" וחלפו ללא חשיפה המתאימה להמשך החיים, והמשך ההסתגלות הוא קשה.
עם זאת, לא כולם מגיעים מהמדבר. גורים רבים נולדים בסביבה בה יש מגע עם בני אדם. הם מחולצים מסביבה עוינת, דלה או מזניחה בגיל צעיר ועוברים לעמותה ומשם לאימוץ. גם אלה נמצאים בסיכון גבוה להתפתח ולהפוך לכלבים רגישים, אפילו כשהם מוצאים בית חם ואוהב כבר בגיל כמה שבועות, ומקבלים שם את כל החשיפה הנכונה והטיפול המתאים.
הסיפור של כנעני העמותות קשור בקשר הדוק למושג "תהליכים אפיגנטיים". תכונות אפיגנטיות הן תכונות המושפעות מהסביבה ועוברות בתורשה אל הצאצאים, והתהליכים הם אלה שבעקבותיהם משתנות תכונות אצל הפרט ועוברות בתורשה.
נשמע מוזר. איך זה אפשרי?
מתברר שהגנים בדנ"א שלנו (ושל כל בעל חיים, למעשה) מכילים קצוות המאפשרים "כיבוי" ו"הדלקה" שלהם. הקצוות הללו מקבלים תוספת של מולקולות מסוימות המהוות מעין מתגי הפעלה. בזמן קליטתה של הביצית המופרית ברחם, כמות ה"מתגים" בחומר הגנטי קטנה מאד, והיא גדלה במהירות עם התפתחות העובר. עם זאת, במשך תקופה זו החומר הגנטי של העובר נתון להשפעתם של גורמים חיצוניים הפוגעים או משפרים את קצב הוספתם של מתגי ההפעלה הגנטיים.
שני מצבים שליליים המשפיעים לרעה באופן זה על ההתפתחות העוברית הם תזונה לקויה, ועקה (סטרס) גופנית
ורגשית. ההשלכות נוגעות להתפתחות מוקדמת ומאוחרת של אזורי מוח שונים, רקמת הלב, הכבד ובלוטות הורמונאליות שונות בגוף. כלומר: סיכון למחלות ומצבים פתולוגיים מסוימים המופיעים בגיל ההתבגרות או הבגרות עשוי להיקבע עוד בתקופה העוברית המוקדמת בעקבות חשיפה קצרת טווח או ארוכת טווח לתזונה לקויה (בפרט חסר בחלבון) או לגורמי עקה שונים.
השפעה נוספת שיש לעקה ותת תזונה בתקופת ההריון היא חשיפה של העוברים להורמוני סטרס אצל האם. באופן נורמאלי, מכילה השליה חומרים המנטרלים את הורמוני הסטרס ומונעים את חדירתם אל העובר; אך במצבי סטרס קשים או מתמשכים, אין לשליה יכולת לנטרל את ריכוזי ההורמון הגבוהים, והם עוברים בסופו של דבר אל העובר ומשפיעים על התפתחותו. בין אזורי המוח המושפעים בהתפתחותם מריכוז הורמוני הסטרס נמנים האמיגדלה, אותו חלק האחראי על תיווך תגובות הפחד: קליפת המוח הקדם-מצחית, האחראית על חשיבה, ויסות ותכנון פעולות; וההיפוקמפוס האחראי על עיבוד זיכרון.
הביטוי לתהליכים אלה אצל בעל החיים, הוא נטייה מוגברת לתגובות פחד ולהפרעות חרדה, הימנעות וקפיאה במצבי פחד או קושי בויסות רגשי המתבטא בהתפרצויות וקושי להירגע (נשמע מוכר לרבים מאיתנו, בעלי הכלבים הרגישים). כל הטוב הזה יכול גם לעבור בתורשה אל הדור הבא, כיון שאימהות שסובלות מהפרעות חרדה מתפקדות באופן לקוי בגידול גורים, ממעיטות במגע החשוב כל כך להתפתחות רגשית תקינה של הגורים ובכך מצמיחות דור חדש וחרד.
אז אולי מנחם מעט לדעת מאיפה מגיעה ההתנהגות הלא מווסתת הזו, אבל מה עושים עם זה?
הדבר החשוב ביותר עבור הכלבים הרגישים הוא הכרה במצב הקיים. אלה כלבים שאפשר להגדיר כ"כיתה טיפולית". הם אינם אשמים במצבם, והשליטה שלהם בהתנהגות הבעייתית שלהם היא מוגבלת.
בנוסף, חשוב להבין שהיכולת שלהם לתפקוד תקין בבית ו/או בחוץ היא מוגבלת. עם הרבה עזרה בכיוון המתאים, התלמיד בכיתה הטיפולית יכול לסיים תיכון או אפילו תואר ראשון באוניברסיטה בהצלחה, אבל עדיין יהיה למשך כל חייו בעל צרכים מיוחדים. (אופטימיות, אבל זהירה!)
קיים יתרון בקבלת עזרה מקצועית מגיל צעיר ככל האפשר. חום ואהבה הם תנאי בסיסי לתהליכי שיקום ושיפור, אבל נדרשת הכוונה של אנשי מקצוע (וטרינרים התנהגותיים, מטפלים התנהגותיים) מנוסים כדי להימנע מטעויות וממצבים מסוכנים מיותרים.
העזרה המקצועית תכלול הדרכה בנוגע להתנהגות כלבית נורמאלית מול התנהגות הכלב הרגיש, קריאת שפת גוף על מנת לזהות מצבי לחץ ומצבי רגיעה במדויק; ניהול סביבתי שיסייע לכלב להרגיש בנוח ככל האפשר בסביבתו ולמנוע כניסה למצבים נפיצים, ולימוד התנהגות חלופית מתאימה יותר, במצבים בעייתיים.
בשום מקרה אין להשתמש בענישה (אביזרי ענישה כגון קולרי חנק, דוקרנים או חשמל/ רטט, "תיקונים", הכנעה, גרימת כאב או פחד) בעבודה עם כלבים אלה (או עם כל כלב אחר). זכרו – כיתה טיפולית לחיים, וגם במצבי תסכול שלנו, אין לנו רשות להוציא את התסכול עליהם.
במקרים שבהם הכלב נסער או מפוחד מדי ואינו פנוי ללמידה, או במקרים שבהם חלק גדול מהיממה הוא נמצא במצבי לחץ – קיימת התוויה לשילוב של טיפול תרופתי שיוריד את רמת הסטרס לרמה המאפשרת למידה ותפקוד בסביבת המחיה.