טומי הגיע אלי לאומנה בגיל שנה וחודשיים. פיטבול צעיר ומלא שמחה שרוצה לשחק עם כל הכלבים. הוא התרגש מכלבים קטנים וחתולים, אבל לרוב התערבות מצידי הספיקה כדי לנהל את האינטראקציה.

בגיל שנתיים חל שינוי, הוא החל לחשוש מחלק מהכלבים הגדולים, להזהיר כשמגיעים להריח אותו מאחור, ואף להתפרץ על כלבים מסויימים שעברו לידינו במהלך הטיול.

עבדנו עם כמה מאלפים בגישות שונות, חלקם עזרו יותר, חלקם פחות, אבל עדיין התקשנו להצליח לתרגל כמו שצריך את הטכניקות שלמדנו, כשטומי לא מצליח לחזור לפוקוס  אלא רק לאחר שהטריגר התרחק מאוד.

וכך פניתי לד״ר תמר עמית. בשיחת אבחון של מעל שעה וחצי עברנו על כל ההיסטוריה שלו, תמר לא דילגה על כלום, כל מה שטומי עבר מאז שהגיע אלי וכל מה שידוע לי על חייו לפני כן. ובנתיים טומי מפזר את כל הצעצועים בחדר, לא נשאר עם אותו משחק ליותר מ -30 שניות. האבחנה: התנהגות אימפולסיבית מול גירויים.

קיבלנו מרשם והתחלנו טיפול. ד״ר עמית ליוותה את כל התהליך ושינתה מינונים לפי העדכונים ששלחנו, עד שהגענו למינון האופטימלי.

ההבדל היה עצום. התרופה צמצמה את מרחק התגובה של טומי כך שהוא סוף סוף יכול להרגע מספיק כדי לעבוד מול הגירוי לפני שהכלב נעלם מהעין לרחוב אחר, וכך יכולנו לתרגל את הטכניקות שלמדנו מהמאלף כמו שצריך, מול כל כלב בטיול, והשיפור היה בהתאם.

לצערי הסטיגמות המלוות שימוש בתרופות התנהגותיות בשימוש אצל כלבים זהות לאלה שיש אצל בני אדם (״הכלב יהפוך לזומבי״, ״למה לכבות את האופי הטבעי שלו?״...), וחבל, כי זה כלי שיכול לעזור לכל כך הרבה כלבים ובעליהם להתמודד עם קשיים שונים. כן, יש השפעות לוואי, וצריך להיות מודע אליהן ולשקול אותן מול התועלת, אבל אין סיבה לפסול לגמרי.

היום טומי עם מינון מינימלי, כשהמטרה היא לגמול אותו לגמרי מהצורך בתרופה. הטיולים שלנו רגועים בהרבה, ושנינו נהנים בהם מבלי להלחץ מכל כלב שמתקרב.